פסק-דין בתיק ת"א 23026-08-10

רקע

מונחת לפניי תביעתו של מר מחמוד חמאד, יליד 1958 (להלן: "התובע").

לטענת התובע, הוא נפגע כשרכב על אופניו ברחוב יפו בתל אביב ביום 1.6.2007 ורכב שחור פנה בחדות ימינה ופגע בו. נהג הרכב הפוגע יצא מן הרכב לדרוש בשלמו של התובע אולם התובע לא ביקש את פרטיו, משכך הגיש התובע את תביעתו כנגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "הנתבעת").

ביום 1.2.2011 החלטתי כי בנסיבות המיוחדות של תיק זה אין מנוס מלדון בשאלת החבות ורק לאחריה אדון בשאלת גובה הנזק וכמו כן השארתי לשיקול דעת הצדדים עניין מתן פס"ד לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). בהחלטתי מיום 27.4.2011 ציינתי כי מאחר והצדדים לא השכילו להגיע להסדר בינם לבין עצמם אין מנוס מלהכריע בעניין החבות והורתי לצדדים להגיש עדויות הראשיות בתצהירים, כשתצהירי התביעה יוגשו לא יאוחר מיום 15.6.2011 ותצהירי ההגנה יוגשו לא יאוחר מיום 15.9.2011. התיק נקבע לדיון הוכחות ליום 9.1.2012.

בישיבת ההוכחות העיד רק התובע וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומד ציין כי חוק הפלת"ד הינו חוק סוציאלי וכשאין את מי לתבוע אזי תובעים את קרנית. החוק אינו משאיר אדם שנפגע בתאונת דרכים ללא פיצויים וקרנית לא אמורה להשאיר אדם פגוע ללא פיצוי. הפגיעה בתובע הינה פגיעה עיקרית בפלג גוף עליון בצד שמאל, קרע בגיד הכתף. במל"ל הוכרו לתובע 13.3% נכות, דבר המעיד על פגיעה קשה. עוד טען ב"כ התובע המלומד, כי ברגע התאונה התובע היה שרוי בהלם, לא הרגיש בכאב ורק שעבר זמן החל להרגיש בכאבים ופנה לקבלת טיפול רפואי. ב"כ התובע טען כי יש להכיר בנסיבות מקרה זה כאירוע שבו מוטלת על קרנית החובה לפצות את התובע על נזקיו.

ב"כ הנתבעת המלומדת טענה כי בעוד התובע מספר שנפגע בתאונה ביום  01.06.07 הרי שהמסמך הרפואי הראשון המצורף לתצהירו הוא מיום 10.07.07  כאשר במסמך זה (תעודה רפואית לנפגע בתאונת עבודה) נכתב שהתובע מטופל מיום 06.06.07. במסמך נכתב "ביום 01.06.07 בשעה 12:30 בדרך הביתה נחבל בנפילה בכתף שמאל" כאשר אין כל זכר לאופניים ולרכב ובנוסף מהמסמך עולה שפנייתו הראשונה של התובע לטיפול הייתה שישה ימים לאחר האירוע. עוד טענה ב"כ הנתבעת כי לא הובאו עדים לאירוע וכי התובע מאשר בעדותו את שאמר לחוקר מטעם קרנית שהנהג שלטענתו פגע בו לא ברח ממקום התאונה, אלא עצר דרש בשלומו של התובע והציע את פרטי הביטוח ובנוסף הנהג הזדהה כשוטר.

עוד טענה ב"כ הנתבעת כי מהודאתו של התובע יש ללמוד שלנהג היה ביטוח ואילו היה התובע לוקח את פרטי הנהג או פונה למשטרה בזמן לא היה כל צורך בתביעה כנגד קרנית. בנוסף טענה ב"כ הנתבעת כי על פי הפסיקה, נפגע שאינו פועל באורח סביר על מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח האחראית לפיצוי ומבקש בדיעבד להסתמך על רשת הביטחון של קרנית -  מסכל את מדרג הביטוח שנקבע בחוק ומעביר את נטל הפיצוי לכתפי קרנית שממומנת מכספי ציבור.

דיון והכרעה

סעיף 12 בחוק הפלת"ד עוסק בתפקידה של קרנית:

          "12. תפקיד הקרן‏

                (א) תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה:

                      (1)     הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע;

                      (2)     אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה;

                      (2א)  למבטח מונה מנהל מורשה לפי סעיף 68(א)(3) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א1981- (להלן - מנהל מורשה), בהוראת המפקח על הביטוח, כמשמעו בחוק האמור, בשל כך שהמבטח אינו יכול לקיים התחייבויותיו, ושר האוצר, לפי המלצת המפקח על הביטוח, אישר כי מן הראוי שהקרן תפעל לפי סעיף זה;

                      (3)     המבטח נמצא בפירוק.

                (ב) במקרים המנויים בסעיף קטן (א) זכאי הנפגע לקבל פיצויים מהקרן כשם שהיה זכאי לקבל ממבטח וכן חייבת הקרן לשלם לבית החולים את הוצאות הטיפול בנפגע כשם שמבטח חייב לשלמן לפי סעיף 28 לפקודת הביטוח.

                (ג) הקרן רשאית לסייע למימון פעולותיה של קרן שתפקידה לפצות, במקרים כאמור בסעיף קטן (א), נפגע שפגיעתו אירעה באיזור; הסכם בדבר סיוע כאמור טעון אישור שר האוצר בהתייעצות עם שר המשפטים ושר התחבורה.